סיפורו של דור ה-Y - הרדיפה אחר חלום הדירה

הפרק האחרון בסדרה המצוינת של 'כאן'- וואי וואי וואי - סיפורו של דור ה-Y, עסק בתחום הכי כואב של הדור שחווה עשור אבוד – הרדיפה אחר החלום לדירה.

כל כך הרבה מילים נשפכו על משבר הדיור ונראה היה שקשה לחדש, וכולנו כבר יודעים לדקלם שהמחירים עלו בטירוף ושצריך היום הרבה יותר משכורות כדי לרכוש דירה, אבל הפרק האחרון שם את הזרקור על נקודה כואבת- הטרגדיה של שוק השכירות בישראל.

יש את אלה שימשיכו לטעון שאנחנו דור מפונק ובזבזן, שגידלו אותנו לחשוב שאנחנו משהו מיוחד, ולכן אנחנו פועלים למימוש עצמי ולא מוכנים להיתקע בעבודות אפורות. אבל אף אחד לא יכול להתווכח עם העובדה שדווקא לדור שלנו בועת הנדל"ן התפוצצה בפרצוף. איך יוצאים מזה?

קודם כל קצת עובדות: אחוז הזוגות הצעירים שגרים בדירה בבעלותם ירד בעשרים השנים האחרונות מ-69% ל-54%. המשמעות- תוספת של 15% מכלל האוכלוסייה שעוברים מדיור בבעלותם, לשכירות. וזה בדיוק מה שהוציא מאות אלפים לרחובות ב-2011, ומאז המצב רק מחמיר. עלייה במחירי הדירות ובמקביל במחירי השכירות יוצרת תנועת מלקחיים שסוגרת את האופק על הדור שלנו, ולא נותנת שום אפשרות להתרומם.

אז מה עם שוק השכירות? הניסיון של כחלון לצנן את שוק הדיור דרך מנגנון המיסוי (לא אלאה אותכם בפרטים..) הצליח מעל המשוער והמשקיעים, שעד אז השכירו את הדירות שלהם, מכרו אותם לכל המרבה במחיר וברחו מהשוק. התוצאה? הרבה פחות דירות להשכרה באזורי הביקוש ולחץ נוסף לעלייה במחירי השכירות. במקום להילחם במשקיעים כחלון היה צריך לקדם פתרונות של דיור בר השגה לפתח ולעודד את שוק השכירות, פתרונות שעובדים לא רע במדינות רבות בעולם, רק היה צריך לייבא אותם לפה.

משבר הדיור וניסיונות הממשלה להסיט אנשים מאזורי הביקוש לפריפריה חשף חשף משבר נוסף וחמור – משבר התחבורה, פקקים אינסופיים.

בינתיים, בזמן שאנחנו חושבים איך לסגור את הפער ואיך לקנות דירה, התבגרנו, הבשלנו, סיימנו ללמוד אנחנו עובדים ולחלקנו כבר יש ילדים. עכשיו אנחנו כבר קרועים מתשלום השכירות, כי זאת לא דירת סטודנטים, ובעיקר מתחושת הארעיות. גם לנו מגיע להכות שורש ולבנות בית. מישהו מדבר על המחיר הנפשי של לגור כל כך הרבה שנים בשכירות?

ממליצה לכם לראות את הסדרה ובמיוחד את הפרק על שוק הנדל"ן, ואני רוצה להציף מתוכו כמה משפטים שאהבתי במיוחד:

אחד המרואיינים תיאר מצב שבו למרות שהוא מצליח לחסוך כמה אלפי שקלים מדי חודש (גר אצל ההורים...) מחירי הדיור עולים בקצב מהיר יותר מקצב הגידול בחסכונות "אתה יודע כמה אני צריך לשים בצד בכל חודש לחיסכון? כמה שיותר. כמה שיותר!".

אוהד דנוס יו"ר איגוד השמאים לשעבר אמר שהוא מבין היטב את הכעס והתסכול של בני דור ה-Y מכיוון שדיור הוא מוצר צריכה בסיסי "דיור בסופו של דבר כולם צריכים אין לאן לברוח".

כשנשאל מה היית אומר לבן 25 שאין לו עזרה כלכלית מההורים והוא רוצה דירה?

"אין לי תשובה בשבילו. הוא יכול לעשות אחד משני דברים או הולך לחיות בנגב, או שעובד חזק עובד טוב מקווה להתקדם חוסך לא נוסע לחו"ל כל שנה מוציא פחות על מסעדות ובילויים ואולי מגיע למצב של הון עצמי בשלב מסוים. אין לו הרבה אופציות."

ונסיים במשפט הסיכום של הפרק:

"זה לא אשמתנו, זה המזל שלנו, נולדנו בעשור הלא נכון – וזאת המציאות הכלכלית שנקלענו אליה. איזה עצוב."

ואחרי שראיתם, מחיתם, הפגנתם, כעסתם, זעמתם והדחקתם, אחרי שהבנו שהממשלה בוחרת להגריל עבורנו איפה נגור ולהפוך אותנו למשקיעי נדל"ן בפריפריה (על מחיר למשתכן אכתוב פוסט נפרד), אני חושבת שהגענו לשלב הזה שבו מכה ההבנה שזאת המציאות של הדור שלנו, וגם בתוך המציאות הכואבת הזאת צריך להתחיל למצוא פתרונות יצירתיים, כדי לראות איך אנחנו מפסיקים לצוף ומתחילים להתרומם. כי אין מה לעשות – צריך לגור איפשהו.